פגשתי את אלוהים ביום השישי במדבר!
במסע הזה שהייתי במדבר פחדתי לרדת לערוץ הנחל.
היה שם הכל יפה ובתולי ומזמין אבל פחדתי.
פחדתי מהירידה, פחדתי מהלבד, פחדתי להתרחק.
ביום השלישי פיולי הובילה אותי בצעדים בטוחים לירידה מהמצוק ובאמת ירדתי וישבתי תחת העץ הראשון שמצאתי ונחתי לי לבד.
ביום השישי כבר רציתי לא רק לרדת בירידה המפחידה, רציתי להעיז להתרחק. מכולן., להתקרב לעצמי.
בבוקר מוקדם פגשתי את איילת והיא סיפרה לי על כלב מתוק שפשוט יושב בירידה למצוק.
שאלתי אותו אם הוא מסכים ללוות אותי, להחזיק לי את היד,
הפעם רחוק.
הוא מיד נעמד על ארבעת הרגלים שלו ופנה מיד לשביל היורד מהמצוק ואני נותנת לו,
האלוהים שלי באותה השעה,
פשוט להוביל אותי בערוץ הנחל ולהתרחק.
בכל פעם שהתעייפתי או פחדתי מהמרחק ביקשתי ממנו רגע לעצור. והוא?
מיד עצר והתיישב צמוד לרגליים שלי, ישבנו ביחד והשקתי אותו מבקבוק המים שלי.
ככה נתתי לו להוביל אותי בערוץ הנחל השומם ובכל פעם שהפחד עלה ביקשתי ממנו פשוט לעצור ולנוח מעט.
וזה היה פעם. לפני שבועיים לפחות.
זה היה חתיכת מסע בשבילי שאלוהים בדמות הכלב שהופיע והיה לי חבר טוב לרגע, פשוט הוביל אותי והיה קשוב לכל מה שהייתי צריכה. ככה בפשטות.
בשישי איילת סיפרה לי שאת אותו הבוקר הם בילו ביחד, היא והכלב.
היא סיפרה לי שכל פעם שמישהי ירדה לערוץ הנחל הוא הסתכל עליה, כאילו מחכה למשהו או מישהי, וברגע שאני הגעתי הוא ידע שאני זקוקה לו וברגע קם על הרגליים שלו והפעם לא חיכה
אלא פשוט הוביל.
הוא בחר אותי.
תודה חבר אלוהים-כלב אהוב.