אתה החונך שלו לגבריות בעולם הזה" אני מספרת והוא סוף סוף מגניב אליי חצי חיוך, מצליח להזדקף ובביישנות של ילד, למרות שהוא בן חמישים עוד רגע אומר לי: "אני?" ובזה סיימנו שיחה ארוכה שקרתה ככה על הדרך, בצומת כרכור, באמצע הפגנה, רגע אחרי שהוא מספר לי על הדרמות שלו עם המתבגר שלו ורגע אחרי שאני לא מספרת לו על הדרמות שלנו שהיו שעה קודם. אז מה היה שם שממש יכול לתמוך בכם, בטח אתם שואלים- שיח על מתבגרים ועל הגיל הזה שהוא כל כך לא פשוט, שהליבידו משתולל והחצ'קונים גם והסערות הפנימיות האלו והדרמה הענקית והאומניפוטנטיות (שזה ההיפך מאימפוטנטיות) האדירה שמרגיש כאילו רק הם חיים בעולם והעולם סובב סביבם. וכמה הם מסכנים בחיי, להיות עסוקים כל כך הרבה באיך הם נראים ומה הם אומרים וכמה זה הכי חשוב בעולם בעיניהם. בחיי לא מקנאה בהם. זה להיות על גג העולם ולהאמין שאני כל יכול ושנייה אחרי זה להתרסק על הפרצוף רק כי איזו נערה זרקה לי איזושהי הערה. וההורים האלה שאף פעם לא מבינים ואנחנו ההורים האלו שנשארים שם חסרי אונים מאחורי קללות ודלתות טרוקות, אסור לנו להרים ידיים. וכמה זה כואב ומעליב להיות השק חבטות הזה וכמה זה מעלה לנו את המרוקו לראש ואנחנו רק יכולים להיכנס בהם אבל בשנייה הם יורדים עלינו מכניסים לנו בכח ושוב אנחנו מרגישים פתאום כלום ושום דבר לידם כאילו ראו לנו את כל הכישלונות שלנו ברגע. ואנחנו כבר לא גיבורים ובטח לא זוהרים והקמטים שלנו ושברון הלב כבר ממש נראה למרחוק. וכמה זה קשה, כן, קשה להיות אבא לנער בגיל הזה וכמה מלחמות עולם מתקיימות בן נערה לאמא שלה שאלוהים ישמור, באמת. והם צריכים קיר ועוצמה וכח מולם כדי שיידעו וירגישו כמה חזקים וכל יכולים הם, הרי המהפכות הכי גדולות התחילו בדיוק בגיל הזה והצבא? אם הם היו מתגייסים קצת יותר מאוחר כבר לא היה עם מי לדבר, הם שם בגיל הזה המאד מיוחד הזה כי הם כל יכול! כי שום דבר לא יקרה להם, כי הם מוכנים למות עבור משהו שחשוב להם. מאד. גם מולנו. והאם אנחנו קיר גבס שמתפרק מולם, אולי קיר עם קוצים שנפגע ופוגע ואולי בכלל קיר גמיש ועוטף שדואג. יותר מידי. מי אנחנו ומה אנחנו יכולים להיות שם מולם? לזכור שלהם קשה יותר מלנו יש לנו זכות להיעלב ולהיפגע אבל בשום אופן לא לתת להם לרחם עלינו, זה לא התפקיד שלהם. לדאוג ולא יותר מידי. להבין שאין לנו שליטה על מה שהם עושים, זה לא אומר שנפסיק להגיד ולבקש. לשחרר אותם ואת עצמנו מכל מה שפחות חשוב. לתת להם לבעוט, כמה שיותר גם בנו לפעמים. תנו להם לראות אותנו במערומינו, זה רק יזכיר להם שגם אנחנו אנושיים. אל תתחשבנו איתם, אנחנו לא הילדים במערכה הזאת. חבקו להם את הראש ומה שהם מרשים כי עדיין אנחנו הדבר הכי חשוב בעולם עבורם. והם זקוקים לנו בטירוף. ולנצח נצחים.