היום צרחתי על הילדים שלי על הבוקר,מה צרחתי?
השתוללתי.זה היה קצת לפני 07.30 בבוקר כשחזרתי מטיול כלבים
ואני רואה אותם לא קרובים ללהיות מוכנים לבית הספר.
הוא מנגן,היא מסתמסת ושניהם עדיין לא לבושים!
התחרפנתי.
גל של עלבון וכעס ותסכול עלה בי,חוויה פנימית נוראית,
מה, אתם לא רואים אותי?
אני כבר ביקשתי משניכם מזמן ללכת להתלבש
כי אני ממש ממהרת לעשייה שלי הבוקר.
והם? נאדה.
ציפצפו עליי, ציפצפו על הבקשה שלי,לא ראו אותי.
אחרי כל הנתינה שלי אליהם וככה הם מחזירים לי?
רותחת!
כבר שכחתי כמה היה נעים אתמול,
לא זכרתי כמה הנפש שלהם עדינה ורכה
ובכלל ביטלתי את הפוסט שלי מאתמול בלילה להיות רכה ועדינה עם הילדים שלנו.
השתגעתי לי לגמרי.
את כל הסבל והכאב שלי הטחתי בהם,
כאילו הם חייבים לי משהו.
זה הזכיר לי את כל "התמורות" האלו שאנחנו מבקשים מהילדים שלנו
באופן גלוי וגם נסתר.
את הרצון שלנו שהם יעשו את מה שאנחנו רוצים ומבקשים
כי הם חייבים לנו משהו.
פגשתי שוב תפיסה נוראית ועתיקה שאם נתתי, השקעתי,
הייתי לגמרי מכוונת אליהם,אז הם חייבים לי משהו.
לא!!!
טעות. זה ממש לא ככה.
זה בכלל לא הסיפור שלהם,זה הסיפור שלי.
הם ילדים,לא אחראיים תמיד, רואים את עצמם, מרוכזים בעצמם, בעיקר
וכן, הייתי חייבת לזכור שזה ממש, אבל ממש לא נגדי
ולא קשור אליי.
גיליתי, שהכעס בכלל הוא כלפיי,
כי אני לא ביקשתי נעים,
כי אני ציפיתי ליותר מידי,
כי אני לא הצלחתי לארגן לי את הזמן מספיק טוב.
אבל הי, הכי קל זה להאשים מישהו אחר ב"צרות" שלנו.
אז הנה אני כאן, חשופה ועירומה ונבוכה מול האמא האנושית שאני
ורק מתפללת שהם ייסלחו לי.
את סלחת כבר לעמך?