לא מכירה אמא שלפחות פעם בחייה לא הרגישה ש"לא סופרים אותה" או " לא רואים אותה".
האמת, שרוב האמהות שאני מכירה מרגישות ככה לפחות פעם בחודש או פעם בשבוע.
היום גם אני הרגשתי ככה.
בתמונה עוד התלהבתי מעצמי,
על שהצלחתי לקיים פגישות מעולות בבוקר,
לקחת את הילדים בצהריים,
לדבר ולהיות איתם,
'להעמיד סירים' וגם סיר ליולדת טרייה,
הייתי על גג העולם.
בערב נשברתי,
העומס כבר היה גדול
וידעתי שעוד ערב ארוך לפניי,
פתאום לא היה לי כח לא לעצמי ולא לאף אחד אחר,
הייתי גמורה ועייפה,
רוצה רק להתחפר בפוך במיטה.
ואז הגיעו הדרישות והבקשות והשאלות המעצבנות,
ואני, הגיע לי 'עד כאן',
ובמקום לזהות את זה שנגמרו לי כוחותיי ופשוט להיכנע או לוותר,
רק פיזרתי את התסכול שלי לכל עבר.
סיננתי מילים קשות כמו 'אתם לא רואים אותי'.
'די, נמאס לי!'
'אין לי כח יותר!'
והאמת היא שאחרי ששיחררתי קיטור,
כעסתי,
רטנתי,
האשמתי את כל העולם ואשתו בסבל שלי,
הקשבתי,
עמוק עמוק פנימה וגיליתי,
שלא ראיתי אותי,
שהעמסתי על ליבי ועל גופי,
שהיה קשה לי להגיד "לא",
שהיה בלתי נסבל להגיד שאני לא יכולה,
אז פשוט עשיתי קצת מעבר למה שיכולתי ורציתי,
ואז גיליתי
שאני היחידה שלא ספרה
אותי.